פסק-דין בתיק רע"א 61257-01-12

1.       לפניי בקשת רשות-ערעור על החלטת בית משפט השלום בבאר-שבע (כב' השופט, כתוארו אז, ע' רוזין), מיום 14.1.12, שלא להאריך את המועד לעצירת מניין הימים להתיישנות התביעה.

בזיקה לבקשה זו הוגשה גם בקשה לפטור מאגרה ומעירבון.

2.       החלטתי כי הבקשה אינה מעלה נימוק ראוי לערעור. לפיכך דינה להידחות, ללא צורך בתשובה.

3.       בהתאם לכך, משהליך זה לא יגרום טרחה נוספת למשיבים ולא יוסיף להעסיק את מערכת המשפט - אתן למבקש ליהנות מן הספק בעניין חוסר יכולתו הכלכלית לשאת בתשלום האגרה, ולהפקיד עירבון או ערובה טובה אחרת; ו אקבל את בקשתו לפטור מאגרה ומעירבון.

4.       מובהר כי אם פסק דין זה יבוטל בערעור, והעניין יוחזר אליי להמשך דיון - לא אראה עצמי כבול בהחלטה זו בעניין הפטור מאגרה ומעירבון; אלא אעיין בה מחדש, לאור שינוי הנסיבות בדבר המשאבים שההליך יהיה צפוי לתבוע מן המשיבים וממערכת המשפט, בנתון לכל הכוונה של בית המשפט שלערעור.

5.       כאמור, הגעתי למסקנה כי אין בפי המבקש טענה ערעורית טובה.

6.       אכן, לזכות המבקש עומדים השיקולים המועלים בבקשה, התומכים בכך שיינתן לו יומו בבית המשפט.

כמו כן, לזכות המשיבים עומדים השיקולים המועלים בטיעוניהם, התומכים באי-חשיפתם לסיכון של תביעה ללא הגבלת זמן.

אולם, שיקולים אלו בדיוק עומדים ביסוד ההסדר הסטטוטורי שנקבע כאיזון ביניהם, ולפיכך אין לבית המשפט, במחלוקת אשר כזו, אלא ליישם את ההסדר הסטטוטורי הנדון.

7.       ההסדר החל על ענייננו הוא הוראת חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: " חוק ההתיישנות"), בסעיף 14, הקובעת לאמור:

"בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו נמצא אחד מבעלי הדין בשטח מדינה, שמחמת התנאים שהיה נתון בהם שם או מחמת היחסים שהיו שוררים בין אותה מדינה לבין מדינת ישראל לא יכול היה, הוא או בעל דינו, לקיים את הבירור המשפטי.

בסעיף זה -

"שטח מדינה" - לרבות כל ארץ חסות וכל שטח התפוס למעשה בידי מדינה".

8.       הוראה זו קובעת כי, לעניין דיני ההתיישנות, במצב שבו עימות בין ישות מדינית זרה לבין מדינת ישראל חוסם תובע, השוהה באותה ישות, מלנהל הליך משפטי בישראל - זכות הגישה שלו לערכאות גוברת על זכות הנתבע שלא להיות חשוף לתביעה יתר על 7 שנים; בכפוף לכל דין אחר.

סעיף 14 ב חוק ההתיישנות קובע, אפוא, כי במישור המהותי - עדיפים טיעוניו של התובע.

9.       אולם, חרף זאת, אין מקום לאמץ את המתווה המוצע על ידי המבקש למימושה של הוראת החוק האמורה. כלומר, אין ליתן לתובע את הסעד המבוקש של הכרזה מראש על הקפאת מרוץ ההתיישנות, עד המועד שבו התובע יחליט כי הבשילו התנאים לחידוש תביעתו, או עד מועד עתידי נקוב מראש.

10.   סעיף 14 ב חוק ההתיישנות קובע כי כאשר מוגשת תביעה, יתר על 7 שנים ממועד ההתגבשות של עילתה, והנתבע מבקש דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות - עשויה לעמוד לתובע הטענה כי התביעה התעכבה בשל מניעה מדינית כמפורט בסעיף. לצורך קבלת הטענה, על התובע יהיה להוכיח כי אכן התקיימו הנסיבות העובדתיות במפורטות בסעיף. אם יצליח בכך, תיפתח לפניו הדרך לנהל את תביעתו, חרף הפגיעה באינטרס של הנתבע שלא להיות חשוף לתביעה זמן בלתי מוגבל. אם לא יצליח בכך, תחול עליו הנורמה הכללית בדבר התיישנות, שלפיה - כאשר התביעה התיישנה - גובר האינטרס של הנתבע על זה של התובע; חרף משקלן הרב של זכות הגישה לערכאות, ושל שאר הזכויות המהותיות שעילת התביעה המקורית נועדה להגן עליהן.

11.    אולם, כך או כך, המתכונת הדיונית לברר זאת היא בדיעבד, במבט-לאחור. רק לאחר שהתביעה הוגשה, וטענת ההתיישנות הועלתה - ניתן לברר אם אמנם התובע שהה, בתקופה שחלפה מאז שהתביעה טרם התיישנה, בשטח שחל עליו האמור בסעיף 14 האמור. רק אז ניתן לבחון אם במשך כל אותו זמן היו היחסים בין מדינת ישראל לישות המדינית האחרת כאלה או אחרים; ואם נבעה מהם מניעה מניהול ההליך המשפטי.

12.   המערער מבקש לקבוע מראש כי בעתיד, עד המועד בו יסבור התובע כי בשלו התנאים לחידוש תביעתו או לפרק זמן מסוים שייקבע, ישהה התובע, ברציפות, בעזה; ולהוסיף ולקבוע כי בתקופה עתידית זו, ברציפות, יהיה מנוע, בשל כך, מלנהל את תביעתו. מובן כי לא ניתן לקבוע זאת מראש.